Chiamatelo per nome: Gaza non è una guerra, è una disfatta morale [English version e Modern Hebrew (Israeli)]

 

Editoriale a cura di Roberto Arcu Fedele

Che razza di giornalismo è quello che copre i crimini invece di svelarli? Che razza di Paese si costruisce su questa rimozione collettiva?

C’è un termine che sentiamo ripetere senza sosta in queste settimane. Lo pronunciano i politici con la voce grave, lo scrivono i media come fosse un fatto neutro, lo impongono nei dibattiti: guerra.

Ecco, cominciamo da qui.

Smettiamola di chiamarla guerra.

Quello che sta accadendo a Gaza non è una guerra. È un collasso morale, una resa dell’umanità sotto il peso della sua indifferenza. È un'operazione di annientamento su vasta scala, dichiarata e rivendicata senza più neppure il bisogno di giustificazioni strategiche. È una pulizia a fuoco lento, mascherata da sicurezza, normalizzata dall’informazione, alimentata dalla propaganda.

Benjamin Netanyahu non sarà ricordato per le sue riforme, né per gli scandali giudiziari. Sarà ricordato per questo.

Per essere l’uomo che ha firmato la disfatta morale d’Israele, trasformando l’esercito da scudo a martello, abbattuto su un popolo già inginocchiato. Non saranno i tribunali a definirlo. Sarà la memoria collettiva. E sarà impietosa.

Ma il volto del comando non è solo il suo. C’è Eyal Zamir, Capo di Stato Maggiore, che ha portato avanti questa "missione" come se fosse un’impresa di ristrutturazione urbana, con una mappa da radere e interi quartieri da cancellare. C’è Tomer Bar, a capo dell’aeronautica, che ha permesso, ordinato, supervisionato la distruzione dall’alto. Piloti mandati a colpire, come se laggiù ci fossero solo bersagli e non vite. Chi li ha addestrati? Chi ha insegnato loro che un ospedale può essere un obiettivo? Che una scuola può essere un nascondiglio? Non sarà un processo all’Aia a lavarli del sangue.

La tragedia è amplificata da un altro silenzio, quello della società. In pochi si sono opposti. Nessuno ha fatto un passo indietro. Non ci sono eroi, non ci sono voci dissidenti nei ranghi. Solo comandi eseguiti. E in assenza di scelta, si è complici.

Non bastasse l’indifferenza armata, è arrivata anche la copertura: l’assedio mediatico. L’informazione israeliana – quella ufficiale, quella che si autodefinisce libera – ha rinunciato al suo ruolo. Non ha raccontato. Ha giustificato. Ha taciuto. Ha alimentato un clima di incitamento alla violenza, ha abbracciato la narrazione tossica del “noi contro loro” e ha lasciato che le immagini di Gaza scomparissero, così che anche il dolore diventasse invisibile.

Che razza di giornalismo è quello che copre i crimini invece di svelarli? Che razza di Paese si costruisce su questa rimozione collettiva?

A Gaza non si combatte una guerra, perché non c’è più una parte in grado di resistere. Si bombarda, si affama, si costringe a fuggire, poi si colpisce chi fugge.

E mentre tutto questo accade, i soldati scattano selfie, i politici brindano, i presentatori sorridono in diretta.

Un giorno, forse, i nipoti di questi cronisti chiederanno conto di quei silenzi. Forse domanderanno: “Ma tu dov’eri, quando tutto questo accadeva?”

E non ci sarà risposta che possa assolverli.

Il genocidio non ha bisogno di consenso. Ha bisogno solo di abbastanza occhi chiusi.

English Version

Call It by Its Name: Gaza Is Not a War, It's a Moral Collapse

Editorial by Roberto Arcu Fedele

There’s a word we keep hearing over and over these days. Politicians say it with solemn faces, the media write it as if it were a neutral fact, and it dominates public debate: war.

Let’s start there.
Let’s stop calling it a war.
What’s happening in Gaza isn’t a war. It’s a moral collapse, a surrender of humanity under the weight of its own indifference. It’s a large-scale operation of annihilation, openly declared and proudly carried out without the need for strategic justifications. It’s a slow-burning purge, masked as security, normalized by newsrooms, fueled by propaganda.

Benjamin Netanyahu won’t be remembered for his reforms, or for his judicial scandals. He will be remembered for this.
For being the man who signed off on Israel’s moral downfall, turning its army from a shield into a hammer, pounding a people already on their knees. It won’t be courts that define him. It will be the collective memory. And it will be unforgiving.

But he’s not the only face of command. There’s Eyal Zamir, the Chief of General Staff, who pushed forward this “mission” as if it were an urban renovation project—with maps to erase and neighborhoods to flatten. There’s Tomer Bar, head of the Israeli Air Force, who ordered and supervised destruction from above. Pilots were sent to strike as if only targets were down there—not lives. Who trained them? Who taught them that hospitals could be targets? That schools could be hideouts? No tribunal in The Hague will cleanse them of the blood.

Tragedy is amplified by another silence—that of society. Few resisted. None stepped down. There are no heroes, no voices of dissent in the ranks. Only orders followed. And in the absence of choice, there is complicity.

As if armed indifference weren’t enough, there’s the other shield: media siege. The Israeli press—the official one, the so-called "free" one—has abandoned its role. It didn’t report. It justified. It stayed silent. It fostered an atmosphere of incitement to violence, embraced the toxic narrative of “us vs. them,” and let Gaza vanish from the screens so that pain itself would become invisible.

What kind of journalism hides crimes instead of exposing them? What kind of nation is built on this collective amnesia?

In Gaza, this isn’t a war, because there’s no other side left to fight. Bombs are dropped, starvation is weaponized, civilians are herded into so-called safe zones only to be bombed again.
And as all this unfolds, soldiers take selfies, politicians toast, and anchors smile on live TV.

One day, perhaps, the grandchildren of these reporters will ask about those silences. Maybe they’ll ask: “Where were you, when all this was happening?”
And there will be no answer that can absolve them.

Genocide doesn’t need consent.
It only needs enough eyes closed.

traduzione in ebraico moderno (israeliano)

כותרת:
תקראו לזה בשם הנכון: זה לא "מלחמה" בעזה – זו קריסה מוסרית

מאמר מערכת מאת רוברטו ארקו פדלה

יש מילה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בימים האחרונים. פוליטיקאים אומרים אותה בפנים רציניות, התקשורת כותבת אותה כאילו מדובר בעובדה ניטרלית, והיא שולטת בשיח הציבורי: מלחמה.

אז נתחיל מזה:
תפסיקו לקרוא לזה מלחמה.
מה שמתרחש בעזה אינו מלחמה. זו קריסה מוסרית, כניעה של האנושות תחת כובד האדישות שלה. זו מבצע השמדה בקנה מידה עצום, מוצהר בגלוי ומבוצע בגאווה – בלי צורך בהצדקות אסטרטגיות. זו טיהור איטי ובוער, מוסווה תחת סיסמאות ביטחוניות, מנורמל על ידי חדרי החדשות, מוזן על ידי תעמולה.

בנימין נתניהו לא ייזכר על הרפורמות שלו, ולא על שערוריות משפטיות.
הוא ייזכר על זה.
על כך שהיה האדם שחתם על נפילתה המוסרית של ישראל, שהפך את הצבא ממגן לפטיש שמרסק עם שכבר כורע ברך. לא בתי המשפט יגדירו אותו – אלא הזיכרון הקולקטיבי. והוא לא יסלח.

אבל נתניהו הוא לא הפנים היחידות לפיקוד. יש את אייל זמיר, הרמטכ"ל, שדחף קדימה את "המשימה" הזו כאילו היה מדובר בפרויקט פיתוח עירוני – עם מפות למחיקה ושכונות לשיטוח. יש את תומר בר, מפקד חיל האוויר, שפיקד על ההפצצות מלמעלה. טייסים נשלחו לתקוף כאילו יש רק מטרות על הקרקע – ולא חיים. מי אימן אותם? מי לימד אותם שבתי חולים יכולים להיות מטרות? שבתי ספר הם "מאחזים"? שום בית דין בהאג לא יוכל לנקות את הדם מידיהם.

הטרגדיה מוכפלת בשתיקה נוספת – שתיקת החברה.
מעטים התנגדו. איש לא התפטר.
אין גיבורים, אין קולות סירוב. רק פקודות שבוצעו. ובהיעדר בחירה – יש אשמה.

וכאילו שהאדישות החמושה לא הספיקה – יש גם את המגן השני: המצור התקשורתי.
העיתונות הישראלית – זו הרשמיות, זו המכונה "חופשית" – נטשה את תפקידה. היא לא דיווחה – היא הצדיקה. היא שתקה. היא טיפחה אווירה של הסתה, חיבקה את הנרטיב הרעיל של "אנחנו והם", ונתנה לעזה להיעלם מהמסך – כדי שכאב יהפוך לבלתי נראה.

איזה סוג של עיתונות מסתירה פשעים במקום לחשוף אותם?
איזו אומה נבנית על שכחה קולקטיבית?

בעזה, זה לא מלחמה, כי אין יותר צד שני להילחם בו.
מפילים פצצות, מרעיבים אנשים, מרכזים אזרחים ב"אזורי ביטחון" רק כדי להפציץ שוב.
ובזמן שכל זה קורה, חיילים מצטלמים לסלפי, פוליטיקאים מרימים כוסית, ומגישים מחייכים בשידור חי.

יום אחד אולי, הנכדים של אותם עיתונאים ישאלו על השתיקה.
אולי ישאלו: "איפה היית כשזה קרה?"
ולא תהיה תשובה שתוכל לטהר.

השמדה לא זקוקה להסכמה –
היא רק צריכה מספיק עיניים עצומות.